פרשת תולדות

שורש המאבקים בפרשה ומשמעותם לדורות


פרשת השבוע עוסקת בשני מאבקים עיקריים: המאבק בין עשו ליעקב, והמאבק בין יצחק לפלישתים על הבארות. לכאורה, מדובר בשני מאבקים שונים - מאבק אישי בין עשו ליעקב, מי יקבל את הברכות מיצחק, ומאבק כלכלי בין יצחק לפלישתים על מקורות המים שמצויים בבארות. אבל כשנתבונן, נמצא, שכל אחד מהמאבקים הוא בלתי הגיוני ולא ניתן להסבר בדרך הפשט. המאבק בין עשו ליעקב, לא התחיל מהברכות שיעקב גנב, כביכול מעשו, אלא מההריון של רבקה המתואר בתחילת הפרשה, שהיה כרוך במאבק בין שני כוחות כבר בבטן של רבקה: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כב-כג). מדובר במאבק נצחי בין שני עמים ותרבויות שונות לחלוטין, כפי שמובא ברש"י עפ"י המדרש: "ויתרוצצו - רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות". יש כאן מלחמת עולם בין שתי תרבויות שונות. תרבות של עבודה זרה וכפירה במלכות ה', לעומת, התרבות היהודית של התורה והמצוות ואמונה באלקים אחד שמלוא כל הארץ כבודו. וכותב האברבנאל במקום, ששנאת עשו ליעקב היתה "מלידה ומבטן ומהריון". כלומר, לא מדובר במאבק אישי כתוצאה מלקיחת הברכות על ידי יעקב, או קניית הבכורה מעשו, אלא זהו מאבק שורשי על התרבות שתשלוט בעולם. תרבות הכוח מול תרבות הרוח, תרבות האמונה מול תרבות הכפירה. גם הסיפור על לקיחת הבכורה שנראה בעייתי מבחינה מוסרית, שכביכול יעקב מנצל את רעבונו ועייפותו של עשו, לקניית הבכורה, כתנאי לקבלת מרק העדשים. וכי כך מתנהגים עם אח בכור שבא עייף ורעב לבית? איפה הכנסת האורחים של אברהם אבינו שמכניס לביתו שלושה ערביים המשתחווים לאבק רגליהם? וגם מבחינה משפטית, איך תופסת מכירה כזו על רקע של לחץ וסחיטה וניצול חולשה? אלא התורה העידה: "ויבז עשו את הבכרה" (שם, לד). ומובא ברש"י שם: "העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום". ומביא שם את המדרש על האפשרות העתידית שיצטרך לעבוד בבית המקדש בהיותו בכור. אך עשו לא שייך לזה. הוא מעדיף את "האדום האדום הזה". הטעם של העדשים גובר על ההנאה מהעבודה בבית המקדש. לכן האומה שיצאה ממנו נקראת "אדום". אדום זה צבע בולט ומוחצן, המבטא את התשוקה והתאווה. לכן החטא והטומאה מסומלים תמיד בצבע האדום, ואילו הקדושה והטהרה – בצבע הלבן. גם המאבק על הבארות בין יצחק לפלישתים הוא לא הגיוני. שהרי הפלישתים אינם לוקחים את הבארות לעצמם ומשתמשים בהם, אלא סותמים אותם בעפר: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר" (שם, כו, טו). אבל יצחק מבין את כוונתם ולא מוותר: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (שם, כו, יח). פלשתים מנסים לקעקע ולבלום את מפעליו של אברהם, להפצת האמונה באלקים אחד ולקירוב לבבות לתורה ולמצוות. המים החיים מסמלים את התורה והאמונה. לא חשוב לפלישתים מה תהיה התרבות העכשווית והנצחית, רק חשוב להם לזרוע הרס ולבלום את התנופה הרוחנית-אמונית שהתחיל אברהם. לכן יצחק לא מוותר, וחופר את הבארות מחדש וקורא להם בשמות שקרא להם אברהם אביו. חשוב לו להמשיך את המפעל הגדול של אביו ואמו, ולא לסטות כי הוא זה מהדרך והמורשת שלהם. לכן הוא משאיר את השמות של אביו. הוא חופר בארות נוספים וזה גורם לתגובת נגד של פלישתים. הרמב"ן בפירושו כאן, מביא פירוש מקורי, שהבארות רומזות לבתי המקדש הראשון והשני שנבנו ונהרסו, ובית המקדש השלישי שייבנה ולא ייהרס לעולם. יש לציין, שיצחק אינו כורת ברית עם אבימלך כשם שעשה אביו אברהם, שכרת ברית רישמית עם אבימלך, ובכך גרם עיכוב בכיבושה של ירושלים בתקופת דוד (עפ"י המדרש). יצחק יודע בדיוק עם מי יש לו עסק ומה שורש המאבק. הוא מכבד את אבימלך ואנשיו ואף עושה להם משתה, אך לא כורת ברית. הוא ממשיך לנטוע ולחפור ברגבי אדמתה של ארץ ישראל. כך נקנית ארץ ישראל לעם ישראל, באר אחר באר, נטיעה אחר נטיעה, חיבור אמיתי ושלם עם ארץ ישראל.

ברור אם כן, שלא מדובר במאבקים נקודתיים ומקריים על כבוד ושליטה, אלא על מאבקים שורשיים שהתחילו מהבטן של רבקה, ושום דבר לא יפתור אותם עד בוא המשיח והגאולה בקרוב, שנאמר: "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה",

שבת שלום ומבורך!

                         


האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים