פרשת וישב


מה בין תורת יעקב לתורת יוסף?


פרשתנו עוסקת באחד העניינים הקשים ביותר להבנה - מכירת יוסף. אחים שהם הבנים של יעקב כמעט הרגו את אחיהם, ולבסוף מכרוהו לישמעאלים או למדיינים על כמה חלומות של גדלות ושליטה. בדרך כלל, הנטייה הטבעית, להתמקד ולהפנות אצבע מאשימה כלפי האחים שמכרו את יוסף, ויש בזה מידה רבה של צדק. אך אי אפשר להתעלם מפשט הפסוק: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בראשית, לז, ב'). יוסף מדבר לשון הרע על אחיו, וזה בעצם מגלגל את כדור השלג הגדול שכמעט נגמר באסון. מה בדיוק אמר יוסף על אחיו? במה התבטאה הדיבה הרעה? מסביר רש"י: "את דבתם רעה - כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות ובשלשתן לקה". ומוסיף רש"י, שכל מה שקרה ליוסף, כולל מכירתו לעבד במצרים, הוא תולדה של דיבתו הרעה: "ובשלשתן לקה. על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדוניו וגו'". נמצא, שהסיפור העצוב על מכירתו של יוסף, נובע מהדיבה הרעה שהוא סיפר לאביו. רק לא ברור, איך יוסף הגיע למצב הזה שסיפר דיבה רעה על אחיו? גם לזה יש סיבה בכתוב: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו" (שם, ב'). מסביר רש"י: "שהיה עושה מעשה נערות. מתקן בשערו, ממשש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה". יוסף בנערותו השקיע זמן רב בטיפוח גופו ויופיו, בניגוד לאביו יעקב, שנאמר עליו: "איש תם יושב אהלים" – שהיה עוסק יומם ולילה בתורה בבית המדרש של שם ועבר במשך ארבע עשרה שנה רצוף. אצל יעקב לא מצינו נפילות רוחניות והתמודדות קשה עם היצר ברמה הרוחנית. אצלו, המלחמה הייתה עם מלאך שהיה שרו של עשו, והוא נצחו בגדול ואף זכה ממנו לברכה, כמו שקראנו בשבת שעברה. חז"ל אמרו: "בראתי לו יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". התורה היא המגן העיקרי מפני יצר הרע ומפני עבירות חמורות, כמו הוצאת דיבה. כשלומדים תורה בהתמדה ובעמל – לא מגיעים למצבים מסובכים ולנפילות רוחניות. לעומת זאת, כשעסוקים במימוש עצמי וטיפוח האישיות והיופי, קשה להינצל מירידות רוחניות. אצל יוסף אמנם מצינו שהיה עוסק בתורה על פי חז"ל, ומובא ברש"י בפירוש התרגום למילים: "כי בן זקונים הוא לו" – "בר חכים הוא ליה". כל מה שלמד משם ועבר מסר לו". גם בפרשת ויגש, מביא רש"י על הפסוק: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף" – "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו – בפרשת עגלה ערופה". יוסף, אם כן, היה עוסק בתורה, אבל הכל קיבל מאביו כעל מגש של כסף, מבלי שהיה עמל בתורה בעצמו. יש לימוד תורה מתוך עמל ומסירות נפש, ויש לימוד תורה מתוך קבלה ממישהו אחר, גם אם זה אבא, צדיק ככל שיהיה. לכן חז"ל מציינים במסגרת ההסתבכות עם אשת פוטיפר בהמשך הפרשה, שמה שהציל אותו מליפול במלכודת של אשת פוטיפר - זו דמותו דיוקנו של אביו. כל ימי נערותו, הוא ספג תורה וחינוך מאביו, אך לא מתוך עמל אישי. יש יתרון גדול על לימוד עם אבא, וקבלת המסורת, אך בתנאי שאדם משקיע גם בעצמו ומתמיד בתורה, מתוך עמל ויגיעה. התעסקות עם טיפוח הגוף ומימוש עצמי, רק גורמת נפילות והסתבכויות מיותרות. צריך לנצל את שנות הילדות והנערות, וכל החיים, ללימוד תורה ושמירת מצוות מתוך עמל ויגיעה. זהו המגן האמיתי מכל סיבוכי החיים ומשברים רוחניים, וזהו האושר האמיתי בחיים. כמו שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהילים, יט, ח-ט). יתכן גם, שמכירת יוסף המובאת בהמשך הפרשה, הייתה נמנעת, אם יוסף היה מתמקד בתורה בעמל ומסירות במקום להתרועע ולהתחבר עם בני השפחות.

שנזכה ללמוד תורה מתוך עמל ויגיעה, מסירות והתמדה, ומתוך כך נזכה לסייעתא דשמיא בכל מעשינו, ונקדש שם שמים ברבים, ונמשיך בדרכי אבותינו הקדושים.




שבת שלום ומבורך!

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים