פרשת קרח


מהי מחלוקת שלא לשם שמים, וכיצד ניתן לזהותה?


במרכז פרשתנו עומדת מחלוקת קרח ועדתו עם משה רבינו. קרח מאשים את משה ואהרון בהתנשאות ולקיחת השררה לעצמם על חשבון חלוקה צודקת של מינויים בהנהגת העם בכלל ובשבט קהת בפרט (ע' רש"י בפרשה). חז"ל במשנה  באבות הגדירו את מחלוקת קרח ועדתו כמחלוקת שלא לשם שמים שאין סופה להתקיים. ננסה להבין, מהי מחלוקת שלא לשם שמים, ומהי מחלוקת לשם שמים? הרי כל התורה שבעל פה רצופה מחלוקות. וכן בראשונים והאחרונים מצינו מחלוקות, ולעיתים אף מצינו ביטויים חריפים של אמוראים וראשונים זה מול זה. האם ניתן לומר, שכל מחלוקת היא פסולה? לשם הבנת העניין, נביא את המשנה באבות: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים - זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים - זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות פ"ה משנה י"ז). הלל ושמאי מסמלים את המחלוקת האידיאלית שנועדה לברר יסודות הלכתיים מתוך כוונה לבירור האמת בלבד. וזו מוגדרת - מחלוקת לשם שמים, מה בדיוק רצון ה' בנושא מסויים. ואילו מחלוקת קרח ועדתו מול משה רבינו, לא נועדה לבירור האמת ורצון ה', אלא לסיפוק שאיפות אישיות של כח ועוצמה. אבל לכאורה קשה. כיצד ניתן להשוות מחלוקת הלכתית עם מחלוקת פוליטית של הנהגה ושלטון. הרי כל מחלוקת פוליטית מטבעה נועדה לשרת אינטרסים אישיים ומפלגתיים, שהרי בשביל זה אדם נבחר, אז מה רע כל כך, אם אדם שואף לתפקיד בכיר, וטוען שהוא מקופח ומאשים אחרים בקיפוח? אלא כנראה, שיש קשר בין מחלוקת הלכתית למחלוקת פוליטית, מבחינת הטענות והתוצאה. אם נשים לב, במשנה, אין סימטריה שווה בהשוואה בין הלל ושמאי לקרח ומשה. שהרי כתוב, שמחלוקת לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ובצד השני, היינו, מחלוקת שלא לשם שמים, לא מוזכרים שני צדדי המחלוקת, רק קרח וכל עדתו ולא משה. יש לכך שני הסברים במפרשים:
א. המבחן של מחלוקת לשם שמים, שיש שני צדדים למחלוקת, וכל צד מאוחד בתוכו. אצל קרח, מצינו מחלוקת גם בתוך המפלגה שלו – קרח וכל עדתו. כיוון שהמניע למחלוקת הוא אינטרס אישי, כגון רדיפת כבוד, אזי גם בתוכם הם לא מאוחדים, כי כל אחד רוצה את הכבוד לעצמו.  

ב. מחלוקת לשם שמים, אינה גורמת לריחוק ושנאה בין הצדדים החולקים, רק מחלוקת בבירור האמת. וזו מחלוקת הלל ושמאי, שידעו לכבד זה את זה, למרות חילוקי הדעות ביניהם. כמו שמסופר בגמרא ביבמות, שהלל ושמאי המשיכו לקיים יחסי חבירות והתארחו זה אצל זה, ונישאו זה לזה למרות המחלוקות ביניהם, רק היו מודיעים זה לזה, אם יש בעיה הלכתית לשיטתו בדבר מסויים. אצל קרח, בכלל לא התייחסו למשה ואהרון, כאילו הם לא קיימים. מתעלמים מהם לחלוטין ומסרבים להידבר עמם. ורואים זאת היטב, כשמשה קורא לדתן ואבירם לעלות אליו, הם אומרים "לא נעלה". הם לא מוכנים אפילו לדבר איתו. הם לא מכבדים את דעתו ולא מוכנים אפילו לשמוע אותה. וזה חמור מאוד ביחסי בין אדם לחבירו, כשלא מסוגלים להכיל ולהבין את הצד השני ואף בזים לו ח"ו. זה גם גורם גם לסכסוך ושנאה וריחוק. זה נכון בחברה, בפוליטיקה, בזוגיות ובדברי תורה והלכה. זה היה בדיוק חטאם של תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה ומתו מהם אלפים בתקופה קצרה, בין פסח לעצרת. ובמיוחד כשמדובר בהטחת דברים נגד מנהיג בשיעור קומתו של משה רבינו, שהיה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, והנביא הגדול ביותר, כמו שמעידה עליו התורה בסוף ספר דברים. אפשר לסכם ולומר, שניתן לזהות מחלוקת שלא לשם שמים בכל התחומים – בהלכה ובפוליטיקה, במשפחה וכד', בצורה שמתנהלת ובתוצאות שלה. אם יש כבוד הדדי והכרה בזכות של השני להביע את דעתו ולחלוק – זוהי מחלוקת לשם שמים. וכן אם התוצאה של המחלוקת – המשך חבירות ואהבה הדדית – זוהי מחלוקת לשם שמים. ואם חלילה מזהים ריחוק וסלידה זה מזה, ושומעים ביטויי גנאי הדדיים – זו מחלוקת שלא לשם שמים שאין סופה להתקיים. וכבר אמרו הדרשנים, שכדאי להתרחק ממחלוקת גם אם היא לשם שמים, אף אם סופה להתקיים.

יהי רצון שנזכה לכבד זה את זה, גם אם ישנם ויכוחים ואי הסכמות או אינטרסים מנוגדים. כמו שאמרו חז"ל: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב, י). ובזכות כך, נזכה לכוון לאמיתה של תורה ולהרבות שלום בעולם! 



שבת שלום ומבורך!


האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים