פרשת יתרו

דמותו של יתרו כהכנה לקבלת התורה

פרשתנו היא אולי הפרשה המשמעותית ביותר בתורה, למרות שאיננו רשאים לקבוע איזו פרשה יותר חשובה, שהכל תורת אלוקים חיים. אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מאירוע השיא שבפרשתנו – מתן תורה בהר סיני. ודווקא פרשה זו קרויה על שם יתרו, שבעברו היה כומר לעבודה זרה במדיין, כמו שמסרו חז"ל ומובא ברש"י בפרשת שמות. ויותר מזה, חז"ל דרשו על הפסוק: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח, יא) – "מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניחת עבודה זרה שלא עבדה" (רש"י שם). האם לא היה מתאים לקרוא לפרשה "משה" או לפחות "אהרן"? למרות שיתרו התגייר, אבל עדיין אין לו ייחס, כי גר שהתגייר הרי הוא כקטן שנולד. והוא גם לא נעשה לגדול הדור, חוץ מהקשר המשפחתי עם משה רבינו. מדוע להקדיש פרשה חשובה כזו ליתרו דווקא? נראה שהתשובה לזה קשורה לאישיותו ודמותו של יתרו. יתכן שדווקא בגלל עברו השלילי והמהפך שעשה בחייו, ניתן ללמוד יסוד חשוב בקבלת התורה וקיומה. לא הייחוס והעבר קובע את גדלותו של האדם, ואף לא מעמדו החברתי, אלא כיצד הוא מתנהג בהווה, ומה היחס שלו ללימוד תורה, קיום מצוות וכיבוד תלמידי חכמים. חז"ל אמרו, שדווקא תלמידי חכמים מצויים שלא יוצאים בניהם תלמידי חכמים, כמובא בגמרא (נדרים פא.): "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה". נמצא, שהבסיס לקבלת תורה זו התחושה והידיעה שהתורה חשובה משום שהיא תורת ה' והופעת ה' בעולם, ולא בגלל רגשי כבוד ומעמד אישי. והתכונה המרכזית הנדרשת לקבלת תורה – מידת הענווה, ההסתפקות במועט ורדיפת האמת. וכל אלו היו ביתרו. רש"י כותב, שאחד משמותיו של יתרו – "חובב" – שחבב את התורה. ועל הפסוק "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים" (שם ה), כותב רש"י: "אל המדבר - אף אנו יודעין שבמדבר היו, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה". נמצא שהייתה בו מידת הענווה וההסתפקות במועט ומסירות נפש על דברי תורה. גם הוא כיבד מאוד את משה ושאר תלמידי החכמים, כמו שרואים כיצד הוא מנשק את משה כשנפגש עמו במדבר סיני ובאיזו הערכה והערצה הוא יושב לפניו ושומע ממנו דברי תורה בשקיקה ובאהבה. גם רדיפת האמת הייתה מובנית באישיותו של יתרו, כמו שהבאנו לעיל בשם רש"י שהוא בדק את כל סוגי העבודה זרה שבעולם, עד שמצא את הדת היהודית. הוא שינה באופן חד את תפיסתו רבת השנים כשהגיע למסקנה נכונה. הוא גם ייסד את מערכת המשפט, ותבע למנות דיינים שונאי בצע ואנשי אמת ובעלי תכונות טובות נוספות. לכן נראה, שדווקא דמותו של יתרו צריכה לשמש מודל קלאסי למידות הנדרשות ממקבלי התורה, לומדיה ומקיימיה – מידת הענווה, הסתפקות במועט, אהבת תורה ויראת שמים, כיבוד תלמידי חכמים ומידת האמת. חז"ל גם הסבירו, מדוע נתנה התורה במדבר דווקא, ונתנו במדרש, שני הסברים עיקריים: א. המדבר הוא מקום הפקר לכל, כך התורה שייכת לכולם, וכל הרוצה ליטול בה חלק יכול ומוזמן. ב. כמו שהמדבר דורכים בו רבים, כך התורה מתקיימת במי ששם עצמו כמדבר שהכל דורכים עליו (מידת הענווה). יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו של יתרו, משה ואהרון ואבותינו הקדושים, באהבת התורה והתמסרות אליה, כיבוד תלמידי חכמים ומידות טובות, ומתוך כך נזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, ולזכות לשפע ברכה והצלחה!

שבת שלום ומבורך!