פרשת ויחי

סוד הברכה וההצלחה של מנשה ואפרים

בפרשת השבוע, אנו קוראים על הקשר המיוחד בין יעקב לבניו, במיוחד כלפי יוסף ובניו. יעקב בוחר לברך ברכה מיוחדת דווקא את מנשה ואפרים ומכתיר אותם כשני שבטים הזוכים לשני חלקים בארץ ישראל. וליוסף הוא נותן את שכם לנחלה, ככתוב: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח, כב). במה זכו דווקא יוסף ובניו ליחס מיוחד ולברכה מיוחדת? ועד היום נוהגים לברך את הילדים: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". ונראה, שיוסף הידר מאוד במצוות כיבוד אב ואם. זה התחיל עוד מהפרשה הקודמת, שהוא שלח עגלות מיוחדות לשאת את אביו למצרים בצורה מכובדת, וקיבל אותו יפה. וכשהיה חולה, יוסף מגיע לבקרו עם שני בניו – מנשה ואפרים. יוסף דאג שגם בניו ילמדו את חשיבות מצוות כיבוד אב ואם ויקחו ממנו דוגמא אישית. הוא גם רצה לחבר את בניו לסבא הצדיק ולמורשת האבות - אהבת תורה, יראת שמים וגמילות חסדים. זה מסביר את סוד קיומם הרוחני של מנשה ואפרים, שגדלו בארץ מצרים, ארץ של עבודה זרה וקסמים, ותרבות המנוגדת ניגוד גמור ליהדות והמוסר היהודי. נראה, שהקשר המיוחד שהיה למנשה ואפרים עם סבא ישראל (יעקב), והדוגמא האישית שקבלו מאביהם יוסף, הוא זה שעמד להם בזמן שהותם במצרים. הם ספגו מיעקב אבינו - תורה ואמונה, חסד ואמת וגדלו על ברכיו. ובמיוחד הם זכו לכבדו ולבקרו בימים טובים וגם בתקופת מחלתו. רש"י מביא על פי המדרש, שאפרים היה רגיל ללמוד תורה עם סבו, יעקב אבינו, והוא זה שעדכן את אביו יוסף שיעקב חולה. ובאמת, שאפרים זכה לעדיפות מסויימת בברכות על פני מנשה, כפי שמתארת התורה, שיעקב שם את יד ימינו על ראש אפרים ושמאלו על ראש מנשה. זכות לימוד התורה וקיומה והקשר הרוחני עם סבו הצדיק, עמד לאפרים יותר מהקשר האישי של מנשה עם סבו. זה עונה על שאלה שמעלה הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" על הפרשה. מדוע יעקב בוחר להצליב את ידיו, הימנית על ראש אפרים שעמד משמאלו על פי בחירתו של יוסף, והשמאלית על ראש מנשה שהיה הבכור, כדי להעדיף את אפרים הצעיר. שישנה את מיקום הילדים, וישים את אפרים בימינו ואת מנשה בשמאלו? התשובה לזה, אומר הנצי"ב, כי באמת מנשה הוא בכור לעניינים גשמיים ולאומיים, ואילו אפרים הוא הבכור לעניינים רוחניים. ולכן יהושע בן נון (תלמידו של משה), יצא מאפרים שנטה יותר להנהגה רוחנית, וגדעון שהיה מצביא גדול יצא ממנשה שהיה טוב יותר בעניינים ממלכתיים וארגוניים. כך ששניהם זכו לבכורה, כל אחד במה שמתאים לו יותר. יש לציין, שיהושע נחשב ממשיך דרכו של משה רבינו בהנהגה בארץ ישראל, לעומת גדעון שיצא ממנשה, והנהיג את עם ישראל בהצלחה בתקופה קשה מבחינה בטחונית, אך לא הייתה לכך המשכיות. וגם אחרי מותו הייתה הידרדרות רוחנית עד כדי עבודה זרה (עי' שופטים פרק ח). זהו ההבדל בין הנהגה לאומית-ממלכתית של גדעון, להנהגה רוחנית-לאומית של יהושע בן נון. רק כשהתורה והמצוות במרכז, יש הנהגה חזקה ויציבה לאורך זמן. כך היה בתקופתו של יהושע בן נון שהיה תלמידו הקרוב ומשמשו של משה רבינו. זו הנהגה שמבוססת על ערכי התורה והאמונה ולא רק על כוח ועוצמה בטחונית. בכל מקרה, ולמרות העדפת אפרים, לא הייתה קנאה ושנאה מצד מנשה, והם היו מאוחדים ומלוכדים. זה סוד ההצלחה בחיים ובמשפחה - להיות מחוברים למורשת האבות ומאוחדים ביניהם. וכמובן, שמרכז החיים הוא הדבקות בתורה ואמונה. לכן אנו מברכים את ילדינו מידי שבת קודש, שיזכו להיות כמו אפרים ומנשה, הן מבחינת החיבור לשורשים, היינו האבא והסבא, והן מבחינת האחדות במשפחה בין האחים, ילדיהם, בני הדודים וכל המשפחה. יש להוסיף נקודה חשובה נוספת, באישיות ובמורשת חייהם של מנשה ואפרים. הם היחידים מכל השבטים, שנולדו במצרים וחיו שם כל ימיהם. למרות זאת, כמו אביהם, יוסף, הם נשארו נאמנים למורשת היהודית ולחינוך היהודי מבית היוצר של אבות האומה. לכן, אנו מאחלים לילדינו היקרים, שיהיו כמו מנשה ואפרים. כלומר, בכל מקום שיהיו, תמיד יהיו מחוברים ליהדות ולעבודת ה'. שום דבר לא יסיט אותם מדרך התורה והמצוות, החינוך היהודי ומורשת האבות.  שנזכה לברך ולהתברך בברכה של מנשה ואפרים, ונמשיך בדרכם ובדרכי אבותינו הקדושים.

שבת שלום ומבורך!